אני בברלין. יצאתי להפסקת פיצה של מהגרים. בפיצה, שתי בחורות, בעברית, מדברות על המופע שהן מרימות. כדאי ליצור קשר עם הגרמניה, ששני הסבים שלה נאצים.
הכל במקום.
אחרי לילה בקומונה, יצאנו לדרכנו, לכיוון ריגה. הליכה ליציאה מהעיר, וטרמפים. כמה קטנים, ואז מיקו. מאוד מפחיד. כמו צאקי.
הכל במקום.
אחרי לילה בקומונה, יצאנו לדרכנו, לכיוון ריגה. הליכה ליציאה מהעיר, וטרמפים. כמה קטנים, ואז מיקו. מאוד מפחיד. כמו צאקי.
בהתחלה לא הגיב בכלל. שיחקתי קצת עם הצעצועים. לא הזיז את העיניים. רק לקח את הבובות והחזיר למקום, בלי לזוז. האמא עובדת בכפר אוטיסטים, יחד עם עם כמה מתנדבות. חד הורית. קצת היפית. רבה פעם עם חבר שלה באוקראינה ותפסה טרמפים לבד חזרה. במכונית הייתה גם ג'רונים, מתנדבת מצרפת, ונסענו לריגה לקחת את אוליביה, עוד מתנדבת מצרפת. אחרי כמה דקות מיקו קפץ לנשק אותי. ברחתי. הייתי בטוח שהוא נושך. לימדתי אותו מלחמת בהונות. הוא לימד אותי גיבי-פפר-גרט. הגענו לשדה תעופה, לקחנו את אוליביה והצטופפנו. האמא עצרה בכמה תחנות דלק וביררה איפה אפשר לתפוס טרמפים לוילנה. הסתבכנו, פספסנו פניות ונסענו יותר מדי. היא נסעה איזה שעה בלילה, במקום לחזור לאסטוניה, רק בשביל למצוא לנו את תחנת הדלק הנכונה. כל העניין הלחיץ אותה מאוד. בסוף אחרי שפופסה הפניה הנכונה אמרנו לה שנלך אחורה ונסתדר. היא עצרה בחריקת בלמים לגינה שבכניסה לאיזה מפעל, כיבתה מנוע, קפצה מהאוטו לגינה ורצה לחבק את העץ, להירגע. עשינו פיקניק, והם נתנו לנו לאכול לקראת הדרך. התחבקנו והחלפנו כתובות. היא אמרה תודה שעצרנו טרמפים. מי אתם, אנשים יפים, מאיפה באתם ולאן אתם הולכים? אולי גם אני פעם. הגענו לתחנת הדלק והלכנו לישון.
No comments:
Post a Comment