Day 2

אני אנסה הפעם להפריד קצת עיקר וטפל. אני עדיין קצת מתרגש.
קמתי, יצאתי מהמלון וחיפשתי את הדרך לברגובו. שאלתי מישהו כיוון, והוא אמרלי שהוא נוסע לשם עוד רבע שעה, רק לוקח תאוטו מהגראז' ובא. אז נסעתי איתו. הוא לקח אותי חצי הדרך, עד למגוזין, ושמה הציע לי להיכנס לבית כפר שלו. הוא היה נחמד בטירוף. נכנסנו, והתחלנו לאסוף אגסים מהעץ. אז הוא הציע לי קצת יין ואלכוהול תוצרת בית. שתינו קצת, ושאלתי איך הוא מכין את זה. אז הוא הראה לי את הכרם והמבשלה שלו. שאלתי אותו כמה אחוז זה, אז הוא שם מין מדחום כזה שמודד אלכוהול, רואים כמה הוא צף ויש שנתות של אחוזי אלכוהול. יכול להיות? בכל מקרה, 50%. הכנה טובה לפראג. אחרי זה קטפנו עגבניות מהשיח, והוא נתן לי חצי מהחלפ שהוא קנה בבוקר. איזה שם טוב זה ללחם, חלפ. נשמע כל כך נכון. בקיצור, הוא היה נדיב ונחמד בטירוף, והתחיל את היום אחלה. כל זה, בלי שום שפה משותפת כמובן. הדיבור הוא מקור כל אי הבנה, אמר השועל. אחרי זה הוא שלח אותי לדרכי, אחרי שלקחתי ממנו תכתובת. לובצו, קוראים לו.

אז המשכתי בכפר שם, בדרך הראשית, וצילמתי בית אחד שנראה נחמד.

היו שם כלבים שנבחו עלי, אבל לא נורא. יש גדר. אז קמה זקנה בחלון והתחילה לצעוק עלי. ניסיתי לבקש סליחה, אבל היא המשיכה לצרוח, אז ברחתי, ומכונית עברה, נופפתי תיד וקפצתי לתוכה, הרגשתי כל כך רע. ישר המשכתי לברגובו, היה ממש יפה. בתי קברות ענקיים, ארוכים ארוכים לאורך הדרך, מלאים פרחים, טריים כאילו כל יום מחדשים אותם. הגעתי לברגובו, עיירת הגבול עם סרביה, כמה מאות מטרים לפני הגבול. הלכתי והלכתי, והנה לפני ענבים, ירוקים וסגולים, סתם ככה תלויים ברחוב, ואני עוד לא אכלתי ארוחת בוקר, ולהרים את היד ולקטוף, אתם מבינים, מסתדר כל כך טוב עם התפיסה האידיאולוגית שלי. אז הרמתי תיד ותפסתי מרובה. היו הרבה דברים יפים בדרך, אבל הידיים שלי היו תפוסות לגמרי. הגעתי לגבול, ויצאתי את בולגריה בערך כמו שהשועל היה יוצא את הכרם אם השער היה רחב מספיק.


אחרי זה הגעתי לצד הסרבי, שם כבר נראיתי להם מוזר, אז הם עכבו אותי ארוכות. (יש עכשיו ריינבו גד'רינג בסרביה, מה שאומר שהם ראו הרבה היפים עוברים בכל דרך מוזרה, ככה שהם בטח קצת חשדנים עכשיו). לא נורא, יש לי חלפ ועגבניות טריות, מה עוד בנדם צריך. עברתי תגבול, בצד השני היו הרבה עפריים בולגרים שגם עברו. המשכתי קדימה, ניסיתי לתפוס טרמפים, אבל אפחד לא עצר. המשכתי והמשכתי, חם והתיק על הגב, ואפחד לא עוצר. בנזונות. בסוף אחד עצר והביא אותי לעיירה הקרובה, נגוטין. גם שם המשכתי לקצה וחיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי, בסוף איזה מישו שראה אותי איזה שעה בתחנת דלק עשה טובה ולקח אותי איזה שני קילומטר, לצומת באמצע שומקום. שמה חיכיתי המון, המון. חם ומשעמם. אתה יכול לשמוע את המכוניות מתקרבות מרחוק, בסיבוב, על האבנים. אתה יכול לשמוע את המהירות, משקל, שנת מודל, מרחק בין סרנים, דגם, גלגלים. אני מרגיש כמו מריסה טומיי. איזה שעמום. בסוף בא אותו אחד הראשון ממקודם ואסף אותי שוב. כשאתה תופס את אותו אחד פעמיים, אתה יודע שהגזמת. לא הבנו מילה אחד של השני. הוא נתן לי לדבר עם חבר שלו, ד"ר שהיה נרגש מאוד לדבר עם יהודי אמיתי. הוא אפעם לא ראה יהודי אמיתי, אני חושב. האמתי, זה קצת נשמע כאילו הוא מעולם לא טעם יהודי אמיתי. אבל לא נורא, החלפנו טלפונים. המשכנו בדרך המון זמן, לפחות שעה אני חושב, עד שהיה לו פנצר. הוא אמר לי להמשיך בדרכים, והמשכתי לעיירה הקרובה. ביררתי איפה אני, והסתבר שהוא עשה סיבובים, או אני לא יודע מה, ואני בערך עשרה קילומטרים מהגבול איפה שהתחלתי את היום. נמאס לי ותפסתי אוטובוס לבלגרד, אחרי שיחות מורכבות בשפת הסימנים. החלפתי כסף, הלכתי לבדוק אם הוא עובד בגלידריה הקרובה, קניתי מלפפון וגבינה בשוק, שיהיה לי לחלפ, ועליתי על האוטובוס, ארבע שעות כבדות.

הגעתי, התקשרתי לבחור שהיה אמור לארח אותי, ולא היה לו מקום. מצאתי הוסטל, ובאסה. אני שונא אוסטרלים. בררררררררררררררר. ישבתי לכתוב, מדברים מדברים, ויצאתי לצלם בלילה. איזה כיף. כמה כוח יש לי כאן. זה כמו להיזכר איך זה לחיות עם אהבה. בלי שינה של עשר שעות ולהעביר את החיים חצי רדום. ג'יז. אני חייב לעשות משו עם זה.