Germany

כשנכנסתי לגרמניה, לא הרגשתי כלום. דן בן אמוץ הכין אותי לכל מה שהייתי מרגיש ויותר. תקראו. לזכור ולשכוח.

Austria

מהאוטוסטרדה, אוסטריה נראית בערך כמו שהיית מדמיין לעצמך את אוסטריה, בלי הפרות, משום מה.

AntiRa / Klima Camp photos

אחרי 24 שעות של גשם על האוהל החובבני אך אהוב שלי, מתפלל לשמש

ארון תקשורת אנרכיסטי. היה גם אוהל אינטרנט במחנה

האוהל של הבאר. שם ישנתי בלילות האחרונים, כשהאוהל שלי מוצף קלות

עוד תמונה של שירותים. תמיד נקי. נראה אגב, שיותר הגיוני ויותר נקי לחיות בחברה שבה אנשים לא מחרבנים אחד על השני, מאשר בכזאת שבה זה נהוג, ורובוטים חוצצים בין חרא לחרא.

Hamburg demonstrations photos

Really organised anarchists. Vegan food during the demonstration!

Not such a nice police

Crazy amount of police. About 30-40 police cars, special units, 3 water tanks, for our deomonstrations (about 300 people I think, less than a thousand).

Mexico cityHamburg

Anarchist love (Keep your environment clean)

Free hugs

Me with the police force

AntiRa Camp

אני בסוג אחר של גן עדן עכשיו. מחנה אנרכיסטי. שלמות אידיאולוגית שקשה להסביר. הכל טבעוני - אוכל טוב כל הזמן על בסיס שלם כמה שבא לך כשבא לך. היום הלכנו להפגין נגד מדיניות גירוש זרים מהמדינה. כמו בארץ רק יותר מאורגן. עם ליווי משטרתי מהתחנת מטרו.

חוץ מזה הכל חופשי ומגניב. מאורגן בטירוף עם תנאים יותר נוחים מהפסטיבל הענק בבודפשט והכל על בסיס אנרכיסטי. אושר. רק שאני לא בגיל הנכון ולא מדבר את השפה הנכונה. אין מטיילים בגיל 27, חוץ מתיירות מין מסדר שני, אבל נעזוב את זה הפעם. הייתי קצת עצבני אבל עכשיו יש לי בירה אז נרגעתי קצת. אורגנית. גם דפקתי מקלחת נפלאה. אושר צרוף. אני תמיד מחכה לשמש, כי אין כמו להתייבש טבעי. כשנכנסתי היה קיץ. כשרציתי לצאת ירד גשם. אני לא יודע איך הם חיים עם זה. מעניין מתי חזרה לי היכולת להיכנס למקלחת משותפת. איזה כיף.

השק שינה שלי רטוב. זה מטריד אותי קשות. אין שינה היום. ברררררררררררררררררררר

lumu

מאחר ונורא קשה לצלם בפסטיבל ובעיר, כי הכל יפה ונחמד, יצאתי למוזיאון לאומנות מודרנית, לנסות להרגיש משהו. יצאו תמונות.
http://blowup.bondartsciencefair.com/gallery.php#user=giladliberman&photosetID=72157606785018119&photoID=2771234662

והשיא - השירותים. יש שם זרוע רובוטית שיוצאת מהניאגרה, ואז המושב מסתובב תחתה והיא מנקה אותו. סופסוף, הטכנולוגיה בשירות האדם ולא להיפך. יש גם תמונות, אבל חסכתי מכם. הנה אחרות.

Je átigjr kas gőop disbijka ka vassersplijjk / The artist has a weird tendency for cyclic things and toilets / Digital photo on LCD screen / 2008

Cügrá / Cigarette / Digital photo on LCD screen / 2008

Budapest

לקחתי כמה תמונות. לא כי אין אותם כבר, פשוט כי העדשה הרחבה נשברה לי כשהייתי קצת שיכור בגוצה, ובבודפשט קניתי חדשה. כמה התגעגעתי לעדשה רחבה.
בודפשט ענקית. לפחות חמש שעות הליכה קוטר, מה שמאוד מקשה על לטייל אותה בשיטה הרגילה שלי. יותר רחובות ענקיים מלונדון, יותר ארמונות וכאלה מפריס. אני רוצה לטייל אותה כמו זקן. היום הלכתי ברחוב יחד עם האנשים המאורגנים, ונכנסתי לאיזה קתדרלה. איזה יופי. כל האמונות הטפלות האלה עשו משהו מטורף. בפנים בפנים יש את זה -
בפנים יש יד של איזה מלך / קדוש מהמאה האחד עשרה. לא פסל או מודל שלה, ממש היד. מטורפים. מלא פסלים ומונומנטים, חלק מהתקופה הסובייטית, ולידם שלטים על כמה הם שונאים את התקופה הסובייטית. יש מלא פסטיבלים, אפילו אחד יהודי עם דודו פישר. והמון תערוכות, כולל
BODIES
. חשבתי ללכת, אבל אני לא בטוח מה אני חושב על החתיכת חרא החולני הזה. רגע, רגע. אוקיי. נראה לי שאני מבין מה אני חושב על החתיכת חרא החולני הזה.

זעקה כללית לשפיות

Sziget festival, day 3

סוף סוף, אחרי כל מופעי הענק המשעממים להחדיר, הגעתי להופעה הכי טובה בפסטיבל.
RHODDA SCOTT

גאון. איזה אושר. מנגנת ג'אז בלוז, הכי פשוט ונקי שאפשר. אחרי שהבן של בוב מארלי לא הצליח לגרום לקהל לשיר
One love, one heart
הגעתי להופעה שלה, ובשלוש צלילים, בלי להגיד כלום, כולם צורחים את
Hit the road, jack
אחת הטובות שהייתי בהם. כולם היו בטירוף, נתנה שני הדרנים, היה כל כך כיף.

Sziget festival, Day 2

The grass is green and the girls are pretty.

Sziget festival, Day 1

קמתי בנובי סאד.

Wikitravel:

Hitchhiking

Hitchhiking from Novi Sad is quite hard. Although there are good exit roads to Belgrade, Zrenjanin, Subotica and Backa Palanka, somehow the people leaving Novi Sad don't give rides to foreigners.

זה נכון. אני לא יודע איך זה עובד, איך תושבים חדשים ואנשים שרק עוברים בעיר לומדים את החוק, אבל פשוט אי אפשר לעצור שם טרמפים. הייתי שם שעות. הלכתי קילומטרים. לא עזר. בסוף, אוטובוס לסובוטיצה, ומשם לבודפשט. הגעתי בערב, שעתיים לפני איירון מיידן. עייף ועצבני, בעיקר על הסרבים שלא נותנים טרמפים. אכזבה קשה מהצפון. תחנת אוטובוס ומטרו. הכל סגור. אין בנק. אין החלפת כספים. איך אני אמור לקנות כרטיס? שוטרים שומרים שלא תתפלח, אין מכונות כמו בכל מקום. בסוף בחנות בייגלה החליפו לי שני אירו, רק בשביל שאני אגלה בסוף שזו לא התחנה הנכונה. אבל שם לפחות היה בנק. לא ממש מדברים אנגלית. בסוף הגעתי לאי (זיגט) שבדנובה. נכנסתי, עקפתי מספר ילדים שיכורים / מקיאים / מעולפים, והגעתי לשטח הקמפינג. אוהלים של קצואה? מצאתי. צרפתים. הקמתי את אוהלי ורצתי להופעה.

כך נראית הופעת ענק. לפחות יש הרבה מזקדנים וילדים עם חולצות והרבה התלהבות. חוצמזה, לא משהו. ואני כולי עצבני. אין את ההרגשה של גוצ'ה. אחרי זה עוד הופעות, ומוסיקה, ודי ג'ייז, ועייפות. חזרתי לאוהל. שתי פאנקיסטיות בנות חמש עשרה מבודפשט באו לבקש בירה. לא היה לי. בצעתי איתן את לחמי. הייתה לנו שיחה ארוכה ומשעממת על פאנק, עד ששני ילדים צרפתים בני עשרים בערך באו והואילו ללכת איתן מכות. עם הבגדים, הם נשכבים ומרביצים, ובתנועות משגל מדומה הוא צועק במבטא צרפתי
I fuck you! I fuck you!
כולו המום מהקלות הבלתי נסבלת של הזיון. נפלתי לשבוע במקום הלא נכון? לילה טוב

Guca

פסטיבל חצוצרות סרבי בגוצ'ה. הרבה מקומיים, וגם לא מעט ממדינות אחרות, בעיקר צרפת. אחד מישראל. תמונה אחת שווה אלף מילים. יש כאן שלוש, שאני חושב שמעבירות די טוב מה אני חושב על אלה ועל אלה, וגם עליו.

רודין מתהפך בקברו. אני לא יכול להסביר בכלל מה זה עושה לי לפגוש ילדי ירח. באמת. אני צריך למצוא לעצמי אחת כזאת. מאוד עוזר בהתניידות.

זהו, קרה כל כך הרבה, ויש לי כל כך הרבה להגיד, שכבר אין טעם. אולי יהיה הרבה זמן לכתוב בבודפשט, נראה.

Day 2

אני אנסה הפעם להפריד קצת עיקר וטפל. אני עדיין קצת מתרגש.
קמתי, יצאתי מהמלון וחיפשתי את הדרך לברגובו. שאלתי מישהו כיוון, והוא אמרלי שהוא נוסע לשם עוד רבע שעה, רק לוקח תאוטו מהגראז' ובא. אז נסעתי איתו. הוא לקח אותי חצי הדרך, עד למגוזין, ושמה הציע לי להיכנס לבית כפר שלו. הוא היה נחמד בטירוף. נכנסנו, והתחלנו לאסוף אגסים מהעץ. אז הוא הציע לי קצת יין ואלכוהול תוצרת בית. שתינו קצת, ושאלתי איך הוא מכין את זה. אז הוא הראה לי את הכרם והמבשלה שלו. שאלתי אותו כמה אחוז זה, אז הוא שם מין מדחום כזה שמודד אלכוהול, רואים כמה הוא צף ויש שנתות של אחוזי אלכוהול. יכול להיות? בכל מקרה, 50%. הכנה טובה לפראג. אחרי זה קטפנו עגבניות מהשיח, והוא נתן לי חצי מהחלפ שהוא קנה בבוקר. איזה שם טוב זה ללחם, חלפ. נשמע כל כך נכון. בקיצור, הוא היה נדיב ונחמד בטירוף, והתחיל את היום אחלה. כל זה, בלי שום שפה משותפת כמובן. הדיבור הוא מקור כל אי הבנה, אמר השועל. אחרי זה הוא שלח אותי לדרכי, אחרי שלקחתי ממנו תכתובת. לובצו, קוראים לו.

אז המשכתי בכפר שם, בדרך הראשית, וצילמתי בית אחד שנראה נחמד.

היו שם כלבים שנבחו עלי, אבל לא נורא. יש גדר. אז קמה זקנה בחלון והתחילה לצעוק עלי. ניסיתי לבקש סליחה, אבל היא המשיכה לצרוח, אז ברחתי, ומכונית עברה, נופפתי תיד וקפצתי לתוכה, הרגשתי כל כך רע. ישר המשכתי לברגובו, היה ממש יפה. בתי קברות ענקיים, ארוכים ארוכים לאורך הדרך, מלאים פרחים, טריים כאילו כל יום מחדשים אותם. הגעתי לברגובו, עיירת הגבול עם סרביה, כמה מאות מטרים לפני הגבול. הלכתי והלכתי, והנה לפני ענבים, ירוקים וסגולים, סתם ככה תלויים ברחוב, ואני עוד לא אכלתי ארוחת בוקר, ולהרים את היד ולקטוף, אתם מבינים, מסתדר כל כך טוב עם התפיסה האידיאולוגית שלי. אז הרמתי תיד ותפסתי מרובה. היו הרבה דברים יפים בדרך, אבל הידיים שלי היו תפוסות לגמרי. הגעתי לגבול, ויצאתי את בולגריה בערך כמו שהשועל היה יוצא את הכרם אם השער היה רחב מספיק.


אחרי זה הגעתי לצד הסרבי, שם כבר נראיתי להם מוזר, אז הם עכבו אותי ארוכות. (יש עכשיו ריינבו גד'רינג בסרביה, מה שאומר שהם ראו הרבה היפים עוברים בכל דרך מוזרה, ככה שהם בטח קצת חשדנים עכשיו). לא נורא, יש לי חלפ ועגבניות טריות, מה עוד בנדם צריך. עברתי תגבול, בצד השני היו הרבה עפריים בולגרים שגם עברו. המשכתי קדימה, ניסיתי לתפוס טרמפים, אבל אפחד לא עצר. המשכתי והמשכתי, חם והתיק על הגב, ואפחד לא עוצר. בנזונות. בסוף אחד עצר והביא אותי לעיירה הקרובה, נגוטין. גם שם המשכתי לקצה וחיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי, בסוף איזה מישו שראה אותי איזה שעה בתחנת דלק עשה טובה ולקח אותי איזה שני קילומטר, לצומת באמצע שומקום. שמה חיכיתי המון, המון. חם ומשעמם. אתה יכול לשמוע את המכוניות מתקרבות מרחוק, בסיבוב, על האבנים. אתה יכול לשמוע את המהירות, משקל, שנת מודל, מרחק בין סרנים, דגם, גלגלים. אני מרגיש כמו מריסה טומיי. איזה שעמום. בסוף בא אותו אחד הראשון ממקודם ואסף אותי שוב. כשאתה תופס את אותו אחד פעמיים, אתה יודע שהגזמת. לא הבנו מילה אחד של השני. הוא נתן לי לדבר עם חבר שלו, ד"ר שהיה נרגש מאוד לדבר עם יהודי אמיתי. הוא אפעם לא ראה יהודי אמיתי, אני חושב. האמתי, זה קצת נשמע כאילו הוא מעולם לא טעם יהודי אמיתי. אבל לא נורא, החלפנו טלפונים. המשכנו בדרך המון זמן, לפחות שעה אני חושב, עד שהיה לו פנצר. הוא אמר לי להמשיך בדרכים, והמשכתי לעיירה הקרובה. ביררתי איפה אני, והסתבר שהוא עשה סיבובים, או אני לא יודע מה, ואני בערך עשרה קילומטרים מהגבול איפה שהתחלתי את היום. נמאס לי ותפסתי אוטובוס לבלגרד, אחרי שיחות מורכבות בשפת הסימנים. החלפתי כסף, הלכתי לבדוק אם הוא עובד בגלידריה הקרובה, קניתי מלפפון וגבינה בשוק, שיהיה לי לחלפ, ועליתי על האוטובוס, ארבע שעות כבדות.

הגעתי, התקשרתי לבחור שהיה אמור לארח אותי, ולא היה לו מקום. מצאתי הוסטל, ובאסה. אני שונא אוסטרלים. בררררררררררררררר. ישבתי לכתוב, מדברים מדברים, ויצאתי לצלם בלילה. איזה כיף. כמה כוח יש לי כאן. זה כמו להיזכר איך זה לחיות עם אהבה. בלי שינה של עשר שעות ולהעביר את החיים חצי רדום. ג'יז. אני חייב לעשות משו עם זה.

Day 1

אני אתחיל מחדש. הייתי קודם באינטרנט קפה וכתבתי, אבל זה לחלוטין לא עבד. כל הרעיון הזה של TIME IS MONEY לא עוזר להעביר תרעיון שלטיול. עכשיו אני בהוסטל עם הרבה ילדים, מה שלא הרבה יותר טוב, אבל לידי יש גרמני שלומד תיאולוגיה וקורא קצת עברית אני חושב, מה שדי מגניב. טוב.
טסתי לבוקרשט, ופחדתי קצת. הייתי בטוח שאמצא את עצמי באיזה עולם אורבני כבד, מה שמבאס אותי קצת, אבל מהמטוס ראיתי סביבה קצת כפרית, אז סבבה.

באמת נחתתי בשדה תעופה קטנטן, מאלה שבא האוטובוס של השדה, ואתה נדחף לאוטובוס שיסיעו אותך, ואז הוא נוסע בדיוק חמישים מטרים עד לטרמינל. שם נדחפתי עם כל הישראלים המאורגנים, ואיזה שלישית צעירים שראיתי בתל אביב, נראה לי בנסיך. עברתי את זה והלכתי לאוטובוסים, ל783 כמו שאבאשלי אמר, ונסעתי, שמח שאני לא בכיוון ההפוך, שפקוק לגמרי. דיברתי והבנתי שאני בכיוון ההפוך, ירדתי באיזה תחנה קטנה, קצת מאוכזב וקצת שמח שהופ אני מוצא את עצמי במקום צידי, בלי תיירים. אז תפסתי את האוטובוס בכיוון הנכון והפקוק, נתקלתי בבעיות לשלם, כי הכל עם כרטיסים ואי אפשר לדבר עם הנהג, אבל לא נורא. עד לפיאצה ויקטוריה, ומשם מטרו, הלוך ושוב וחוזר חלילה, עד שהבנתי תכיוון, ויצאתי בפיאצה אונירי, שם יש בעיקר בתים גדולים ומכוערים, וגם פרסומות גדולות, למקדונלדס וכאלה, וגם פוקס, קנוולו, תנובה ועלית. הסתובבתי שם קצת, יש נהר וכמה בניינים ישנים, והלכתי בכיוון שלטים לתחנת מטרו אחרת, מה שהסתבר כטעות, וחזרתי אחורה, לאותה תחנת מטרו, ונסעתי לפאצ'י, איפה שהאוטוסטרדה. יצאתי ומצאתי שם בחור שכבר תופס טרמפים, קבעתי לעלות איתו אבל הטרמפ הראשון היה לאחד, אז החלפתי אותו. די מהר באה משאית קטנה, בחור בן 26 מבוקרשט, שלקח אותי לפיטשטי. צילמתי, אם תגדילו את השעון שם, תראו שהשעה 11 בערך, פחות משלוש שעות מהנחיתה. הא הא הא, זה עושה אותי מאושר.

הנוף בשלב הזה באמת היה די משעמם. כשהגענו הוא אמר לי שלא יתנו לי טרמפ בחינם מכאן. נתתי לו 20 ליי והלכתי לנסות. עברו אותי זוג רומני שהתחיל לנסות לתפוס טרמפים לפני. חוצפנים. משם תפסתי בחור די נחמד, בחינם דווקא, שלקח אותי ישר לתחנת אוטובוס בסלטינה. האיזור נראה מגניב, תחנה מרכזית עם דוכן בירה בחוץ, אז החלטתי לקחת אוטובוס, ובינתיים להסתובב ולראות מה קורה. היו שני דוכני שווארמה, אבל לא פלאפל. באחד היה מישהו שדיבר אנגלית שהבין מה זה בלי בשר וכיוון אותי לכיוון לא ידוע, ובשני מישהי שיודעת ספרדית, שהזמינה בשבילי אוכל במסעדה שליד. אחרי זה הלכתי לשתות בירה בדוכן, חצי ליטר שלוש שקל. תענוג.

משם הנוף התחיל להיות מגניב, יותר ירוק וחום, ובתים כפריים עם כל הצבעים המנוגדים שלהם, אדום חום, צהוב ירוק, סגול וכאלה. הגעתי עם האוטובוס עד לקריובה, גם תחנה מרכזית עם שוק, כולל שני רחובות שמוקדשים לאבטיחים, יש להם קטע כזה.

הבחור עם האבטיחים שצילמתי התעניין קצת, לקחתי תכתובת שלו, אני מקוה לשלוח תמונה. אכלתי גלידה וניסיתי להגיע לקצה העיר, מה שהתברר כדי קשה. בסוף הייתי צריך לקחת אוטובוס פנימי, בו פגשתי בחורה שהיה לה מאוד קשה עם זה שלא לקחתי רכבת.
Why don't you take the train?
I don't know
More fun that way?
Yeah
Want a souvenir from Craiova?
אני תמיד לוקח מתנות. נתנה לי את הצמיד שלה. איזה חמודה. אני מקוה לחזור לסביבה.

בקצה העיר היו כמה צוענים, או משהו כזה, כולל ילדה קטנה ערומה ששיחקה עם מין מפוח. אבל הם לא אהבו את התעניינותי. תפסתי טרמפ לקאלאפאט, עיירת גבול עם בולגריה. צילמתי את ההחלפת כספים, והשוטר התחיל להציק לי, והתעניין בצילומים, וסגרנו שאם הוא משיג לי טרמפ לסרביה אני קונה לו רדבול. גם אני הטרדתי את כולם, אבל לא הצליח. לפחות צילמתי מפה איזורית מכמה נהגי משאיות, וכיוונתי את המסלול הסרבי שלי מחדש, שבמקום האוטוסטרדה יעבוד דרך בור, שבטעות בלבלתי עם באר, שאמורה להיות עיירת תיירות יפה. בסוף עליתי על המעבורת ברגל, מה שהיה די מוזר.

הגבול הטבעי רומניה בולגריה.
ירדתי מהמעבורת ברגל, היחיד, והלכתי לכיוון וידין, העיירת גבול בצד השני. הגעתי למקום נטוש לגמרי, ואף אחת ממכוניות המעבורת או אחרות לא עצרה לי. חשתי ייאוש קל, ותפסתי טרמפ עם סוס.

עברתי דרך האיזור החיצוני של העיר, שהיה מגניב, בתים כפריים יפים. באמצע היו גם צוענים? בולגרים כאלה שזרוקים לגמרי באמצע הירוק שמחות לעיר. תכננתי לישון שם, אבל לא הלך. הם הביאו אותי עד לגראז' שלהם שדי בעיר, ואמרו לי ללכת למלון. קיבלתי הוראות לכיוון המלון. לך עד לבניין הגבוה, ותפנה שמאלה. עיירה עם בניין גבוה אחד. משו כמו מגדל שלום. הגעתי, הסתובבתי, שקלתי את הרחוב, בסוף פחדתי. לא יודע אם הזדקנתי, או פחדתי על המצלמה, או שזה היום הראשון, אבל לא היה לי אומץ לישון ברחוב. באסה. אולי פעם הבאה. בסוף נפלתי על מלון ב20 יורו. מקלחת והכל. יש משהו ממש אמיתי בלהיות במלון לבד, שאין בהוסטל או אוהל. כי שמה אתה עדיין משחק קצת, ובמלון, לבד, כל הבדידות נופלת עליך. תייר מזדמן. סוכן נוסע בדרכים. אסוציאציות זקנות ובודדות. איזה כיף. לצחצח שיניים, להתרחץ, לארגן את עצמך לבד. לילה טוב, עוד יום.