אייי קוססאמק

הטרמפ האחרון אסף אותי בטרבזון, ונסענו מערבה על חוף הים השחור. די מגניב. טרמפ ארוך, בערך מאחת בצהריים, ללפחות חמש שעות. דיברנו. הוא היה קצת חרמן, אבל כל נהגי המשאיות הם די חרמנים. הוא גם קנה לי איזה שוקולד, אבל גם זה די סטנדרטי. בכל מקרה, התחיל להיות מאוחר, סביבות ארבע, השמש מתחילה לרדת, והוא עצר, בגלל הטכומטר (המכשיר שמודד להם מהירות וכמה שעות נהיגה רצוף). נח, שתינו קפה, המשכנו, כבר מחשיך. אנחנו עוברים את אונייה, עיר קטנה יחסית שממנה אפשר לרדת דרומה לכיוון קפדוקיה. אבל אני לא בטוח לגבי לישון שם. שאלתי אותו איך זה לשים אוהל על החוף פה, הוא סימן על הצוואר. הוא אמר שהוא הולך לסמסון, עוד מזרחה, עיר יותר גדולה, לתחנת אוטובוס. סבבה. בטח יש שם מלון מפוקפק של תחנת אוטובוס. אחרי זה הוא הציע שאני אשן בקבינה. סבבה. אז עברנו את אונייה לכיוון סמסון. דמדומים כבדים. הוא עוצר באיזה מפרץ בצד בין הערים, בשומקום כמעט, העיניים אדומות, אומר שהוא צריך לנוח, והטכומטר. אולי נעצור פה לאיזה שעה. נכנס למיטה בקבינה, שם עיתונים על המושב שלו ואני מניח את המוצ'ילה שם. סבבה, רק שאני רואה שעוד שעה חושך מוחלט פה. אני אומר לו שאני יוצא להשתין והולך להסתובב עם התיק הקטן, להסתכל, יש אורות איזה מאה מטר מאיתנו. הוא צועק לי 'גיל, גיל, וור גו?' מהקבינה. חזרתי, אמרתי 'איי גו מרקט'. 'נו גו'. 'ווי נו גו?' הוא לא ידע. חשב איזה דקה. אז אמר 'נו גו, נו גו. בד פיפל'. 'איי גו'. פתחתי תדלת, לקחתי תמוצילה וברחתי. הוא קפץ למושב, התניע וזז כמעט ברגע שהרגל שלי עזבה את המדרגה. רצתי בטירוף לאורות בצד השני, עברתי מול כמה חיות תלויות ומישהו יצא מהחנות וחיכה איתי לאוטובוס לכמה דקות. אז אמר לי להמשיך עוד כמה מטרים לתחנה, כמה ילדים חיכו איתי ואחרי איזה עשרים דקות סימנו לאוטובוס. עברתי את אונייה לפטסה, עיר יותר גדולה, ולקחתי אוטובוס לילה לקסיירי. עוד איזה שעה אוטובוס לנבשהיר או כל מקום בקפדוקיה. סססססססססססססאמק.