Day 3

המיסיון של אמא תרזה באדיס אבבה הוא המקום הכי נורא בעולם. בבוקר דיברתי עם ג'מבר, ילד בן 18, מאוד להוט ללימודים, עם רגל קטועה ופצע ברגל השניה, שלימד אותי את האלף-בית האמהרי. אחר כך דיברתי עם ג'טו, שלמד פילוסופיה באוניברסיטת אדיס אבבה ועכשיו לומד תיאולוגיה בקולג' הקתולי. היו לו רגשות עמוקים לישראל, וקצת שנאה לאיסלם. יש לו ידיים שרופות, אבל הוא אמר שהוא במסיון כי ממנים לו את השהיה כדי ללמוד. אז התחילה ארוחת הבוקר ואני הרגשתי שאני צריך לעשות משהו. הלכתי לחדר 4, שם היתה גם הנזירה הפולניה, ניגשתי אליה כדי לשאול מה אני יכול לעשות, והיא נזפה בי שאני מדבר עם הילדים הבריאים בזמן שעלינו לגשת אל העניים והמסכנים. הסכמתי איתה, והיא הסבירה לי קצת מה לעשות, לגבי שלושה אנשים. הלכתי אחריה לחדר רוקח וקיבלתי וזלין וכמה תרופות, למרוח בעיקר נגד פצעים, פצעי מיטה, נמק, התייבשות. ניגשתי לאדם זקן, חולה סרטן, הערמונית אני חושב. הוא היה מקופל, ערום חוץ מהסדין שמכסה אותו, עם גידול באשכים בגודל, צבע, צורה ומרקם כשל כבד של פרה שחוטה, אולי קצת יותר גדול. עיסיתי את הוזלין על הידיים והרגליים. הוא לא מדבר עברית, בקושי מתקשר בכלל, בעיקר דרך נאקות, אם כי הנזירה הצליחה לדבר איתו קצת קצת. כל תנועה, הזזת איבר, מכאיבה. הגוף חם מאוד, צמיגי, עם עור כמו שקית ניילון, שנושל ומתפרק על הכפפה תוך כדי עיסוי. ניסיתי להפוך אותו אבל זה נראה כואב מדי, ולא יכלתי. אחר כך עובד שם הרים והפך אותו, ולמדתי. יצאתי החוצה לנשום קצת. ניגשתי אל האדם השני, זקן, אני לא יודע במה הוא חולה אבל אני יכול להקיף את הרגל שלו בקלות ביד אחת. עיסיתי אותו, ויצאתי להפסקה. רציתי הכי קל שאפשר, שאוכל לחזור ולהמשיך. אז לא היה בי כוח לאינג'רה, והלכתי למסעדה של תיירים מהלונלי פלנט ואכלתי פיצה. אחר כך תפסתי מיניבוסים עד למיסיון השני של אמא תרזה, שהוא בית יתומים חולי אידס, שם יש בית ספר וגן משחקים ומרפאה, ודי נקי, עם בובות וצבעים רכים. יש שם יותר מתנדבים, כולל שלוש ישראליות. יש לי הרבה מה לכתוב על תקשורת בין-ישראלית, אבל בפעם אחרת אולי. לפחות זה משכיח הכל. חזרתי בארבע למיסיון, מלא עצבים ושחץ. הלכתי שוב לחדר 4, עיסיתי את האדם השלישי שהיא הסבירה לי עליו, הוא התבייש קצת ולא נראה מרוצה מזה, אז הפסקתי באמצע. הנזירה באה והסבירה לי איך לתת תרופות עם מים במזרק לפה, וניגשה אל חולה סרטן הערמונית כדי לשטוף אותו. עזרתי לה בלהגיש דברים, וגם החלפנו את הסדין. ניסיתי להחזיק מעמד, מה גם שאני די בטוח שאני האדם הכי חזק ואדיש בעולם, אבל כשעזרתי להרים אותו  בשביל הסדין החום האדיר שלו והצמיגות נגעו בי, המוח שלי התמלא באוויר של לפני התעלפות והגרון באוכל של לפני הקאה, וברחתי החוצה. החוץ זה מעבר בין בניינים של המסיון. עוברים שם כמה ילדים עם קביים, חולי נפש ועובדים עם סירים ובגדים, אבל יש שם אויר יחסית. הנזירה באה אחר כך לבדוק שאני בסדר, ואמרתי לה שאני עוד מעט חוזר. נחתי עוד קצת וחזרתי לעזור לה, היא סיימה לשים גזות על הפצעים והגידול ונתנה לי לסיים לסדר את המיטה. אחר כך נתתי תרופות והשקיתי עם המזרק חולה אחר, והלכתי לקחת עוד תרופות עבור חולה סרטן הערמונית. ניגשתי לתת לו אותן, אבל העובדים באו ושיחררו אותי.