שני קטעים מתוך "אל תשלח ידך אל הנער" מאת הרב ישראל מאיר לאו.
קרית מוצקין היתה רשות מונציפלית. היא לא היתה יישוב דתי, אך פרנסיה הקפידו לכבד ת השבת בפרהסיה. לא פעלה בה תחבורה ציבורית, וכל החנויות ובית-הקולנוע שבתו מדי שבת.
אבל אינה המזל שהיא היתה קרובה לחיפה מבחינה גיאוגרפית. ומכיוון שבחיפה - עיר מעורבת שבה חיו יהודים, ערבים ובני דתות אחרות - הופעלה תחבורה ציבורית בשבתות, החליטה חברת האוטובוסים "השחר", אשר התאחדה לימים עם "אגד", להסיע דרך הקריה רוחצים לחוף גליה. האוטובוס הגיע מחיפה, עבר את קריית-מוצקין לכל אורכה, חצה את קריית-שמואל הדתית, עבר את קריית-ים שבה שכנה מעברת גב-ים, עד לחוף גליה. הרב פוגלמן, שהיה אדם מתון מאין כמוהו, האמין בתמימותו שלאחר קום מדינת ישראל, שאליה שאפו ועליה חלמו דורות קבים, תישמר בה השבת כדת וכגין וברחובותיה לא תראה תחבורה ציבורית בשבת. הרב ואנשי הקריה החליטו לעשות מעשה. בשבת שבה היה האוטובוס אמור להתחיל לנסוע, כשנפתחה עונת הרחצה, לאחר קריאת-התורה, יצאו כל המתפללים - בהנהגתו - מבית הכנסת המרכזי בקריית-מוצקין, אל הרחוב. הרב הודיע שאת תפילת מוסף של שבת יתפללו בחוץ ושהוא בטוח ששום אוטובוס לא יפרוץ את שורת המתפללים. הייתי כבן 12 והתפללתי עם המוני האנשים שהתקבצו ובאו מבתי-הכנסת בכל הסביבה. אשכנזים וספרדים, עולים חדשים וותיקים\ זקנים עם נערים, התכנסו ברחובה של הקריה.[ והנה, אוטובוס מספר 52 מתקדם מכיוון קריית-ביאליק מערבה. דודי עדין הנפש לא יכול לעמוד מנגד; הוא הסיר באופן ספונטני את טליתו מעל כתפיו ופרש אותה על הכביש. אני זוכר את הטלית היפה עם עטרת הכסף, פרושה במלוא הדרה על הכביש. ואז, בעקבותיו, נהג כך כל הציבור, ו"שדרות השופטים" כוסו במדבר של טליתות, עד שלא ניכר אף סנטימטר של אספלט. האוטובוס עצר בחריקת בלמים על-יד הרב, ולא דרס את הטליתות. הנהג ירד ממנו, כולו רועד, ופנה אל הרב בתחינה: "למה כבוד הרב עושה לי את זה? אני לא יהודי?! איך אני יכול לרמוס טלית?" והרב, שהתרגש מאוד מדבריו, אמר לו: "בני, כשם שאסור לרמוס טלית, כך אסור לרמוס את קדושת השבת! פה, סביבך, כולנו יהודים ובאנו לחיות כיהודים בקריה, שלא חיללה שבת בפרהסיה. אנא, אל תשבור את המסורת של השבת בקריית-מוצקין ואל תנתק את שרשרת הדורות". הנהג הקשיב בדומייה ובדרך-ארץ, עלה על האוטובוס, הכניס אותו להילוך אחורי ונסע כך, אחורה, עד שמצא קטע רחב דיו כדי לבצע סיבוב-פרסה, ויצא כלעומת שבא. אינני יודע מה המצב כיום, אך כל עוד גרתי בקריה, לא הופעלה בה שוב מעולם תחבורה ציבורית בשבתות ובמועדי-ישראל.
אבל אינה המזל שהיא היתה קרובה לחיפה מבחינה גיאוגרפית. ומכיוון שבחיפה - עיר מעורבת שבה חיו יהודים, ערבים ובני דתות אחרות - הופעלה תחבורה ציבורית בשבתות, החליטה חברת האוטובוסים "השחר", אשר התאחדה לימים עם "אגד", להסיע דרך הקריה רוחצים לחוף גליה. האוטובוס הגיע מחיפה, עבר את קריית-מוצקין לכל אורכה, חצה את קריית-שמואל הדתית, עבר את קריית-ים שבה שכנה מעברת גב-ים, עד לחוף גליה. הרב פוגלמן, שהיה אדם מתון מאין כמוהו, האמין בתמימותו שלאחר קום מדינת ישראל, שאליה שאפו ועליה חלמו דורות קבים, תישמר בה השבת כדת וכגין וברחובותיה לא תראה תחבורה ציבורית בשבת. הרב ואנשי הקריה החליטו לעשות מעשה. בשבת שבה היה האוטובוס אמור להתחיל לנסוע, כשנפתחה עונת הרחצה, לאחר קריאת-התורה, יצאו כל המתפללים - בהנהגתו - מבית הכנסת המרכזי בקריית-מוצקין, אל הרחוב. הרב הודיע שאת תפילת מוסף של שבת יתפללו בחוץ ושהוא בטוח ששום אוטובוס לא יפרוץ את שורת המתפללים. הייתי כבן 12 והתפללתי עם המוני האנשים שהתקבצו ובאו מבתי-הכנסת בכל הסביבה. אשכנזים וספרדים, עולים חדשים וותיקים\ זקנים עם נערים, התכנסו ברחובה של הקריה.[ והנה, אוטובוס מספר 52 מתקדם מכיוון קריית-ביאליק מערבה. דודי עדין הנפש לא יכול לעמוד מנגד; הוא הסיר באופן ספונטני את טליתו מעל כתפיו ופרש אותה על הכביש. אני זוכר את הטלית היפה עם עטרת הכסף, פרושה במלוא הדרה על הכביש. ואז, בעקבותיו, נהג כך כל הציבור, ו"שדרות השופטים" כוסו במדבר של טליתות, עד שלא ניכר אף סנטימטר של אספלט. האוטובוס עצר בחריקת בלמים על-יד הרב, ולא דרס את הטליתות. הנהג ירד ממנו, כולו רועד, ופנה אל הרב בתחינה: "למה כבוד הרב עושה לי את זה? אני לא יהודי?! איך אני יכול לרמוס טלית?" והרב, שהתרגש מאוד מדבריו, אמר לו: "בני, כשם שאסור לרמוס טלית, כך אסור לרמוס את קדושת השבת! פה, סביבך, כולנו יהודים ובאנו לחיות כיהודים בקריה, שלא חיללה שבת בפרהסיה. אנא, אל תשבור את המסורת של השבת בקריית-מוצקין ואל תנתק את שרשרת הדורות". הנהג הקשיב בדומייה ובדרך-ארץ, עלה על האוטובוס, הכניס אותו להילוך אחורי ונסע כך, אחורה, עד שמצא קטע רחב דיו כדי לבצע סיבוב-פרסה, ויצא כלעומת שבא. אינני יודע מה המצב כיום, אך כל עוד גרתי בקריה, לא הופעלה בה שוב מעולם תחבורה ציבורית בשבתות ובמועדי-ישראל.
***
הרב לאפיאן התקין לנו גם תקנות אחרות. לכל אחד מאיתנו היה פנקס קטן שבו רשמנו את התקנות שהרב לאפיאן היה מתקין לנו, בעקבות השיחה השבועית. אחת התקנות היתה, שלפני לכתנו לישון, גם אם השעה היא שלוש לפנו בוקר וזה-עתה סיימנו את לימודינו, עלינו לשים דף נייר מעל לדף התוספות בעמוד שבו עסקנו, להסיט את דף הנייר כלפי מטה, בזהירות, כדי לקרוא את הקושיה, הנפתחת תמיד ב"ואם תאמר", של בעלי-התוספות. כאשר הגענו למילים "ויש לומר", כלומר - ממש לפני פתרון הקושיה - היה עלינו לסגור את הספר, ובטרם נרדם - לנסות לגלות, להסיק, לשבור את הראש במציאת תירוץ לקושיית התוספות. הרעיון הגאוני שלו היה שבני הישיבה ילכו לישון עם קושיה ויחפשו לה מכנה. כך חידדנו את מוחותינו וגם תחרות סמויה התפתחה מי ימצא את התשובה, מבלי שיציץ בתשובת בעל-התוספות. כל לילה הלכתי לישון עם קושיה אחרת ולא היה לי סיפור גדול ממציאת התשובה. עם השנים הוסברה לי גם [ התפישה החינוכית שעמדה ביסוד שיטת הלימוד הזו, אשר נבנתה כדי להעסיק את מוחו של בחור בן 17 בסוגיה תלמודית ולא בפיתויים למיניהם. כך קרה שלא ראינו כמעט דבר, פרט לעצם הלימוד. אם יש דרך לממש את המושג "תורתו אומנותו" היה זה מנהג חיינו בישיבת זכרון-יעקב. לא ראינו עיתון, לא התעסקנו כמעט בחולין, באנו לבית-הכנסת להתפלל ובדרך היינו מתעדכנים במה שקורה בארץ ובעולם. ראשנו היה נתון כולו לפנקס התקנות, להליכה לישון עם קושיית התוספות ולמציאת התשובה לה בכוחות עצמנו. תקנה נוספת שבתקין הרב לאפיאן היתה שלפחות פעם בשבוע, על-פי-רוב בשבת, אין מדברים על הזולת. כך היינו מוחקים ליום אחד מהמילון את הצירוף: הוא אמר, הוא עשה; כדי להדיר את הפה מדבר שבח, מלשון הרע ואף מרכילות - אפילו שאינה רעה ואינה עוסקת בגנות. זו היתה המערכת החינוכית שהוביל הרב לאפיאן. עשיית החסד, השקידה על הלימוד, העיון וההעמקה, שמירת הלשון וכיוצא באלו - היו השיטות החינוכיות שבעזרתם עוצבה אישיותם של בני התורה.
No comments:
Post a Comment