מסתובב בשכונה שלי

ירדתי למטה. על הספסל בכיכר, שתי בחורות יפות באמצע השלושים טוחנות לאפות שהתביישתי לשאול מאיפה בשעה הזאת. בפינה ממול, אישה מבוגרת בדולצ'ה וגבאנה מחזיקה על הידיים כלב קטן ומכוער בסוודר ורוד. עוד עשרים מטר במעלה העליה, חרדי לבוש שחורים בטלפון ציבורי. מה יש לחרדי לעשות בטלפון ציבורי בלילה, תמהתי ובהיתי בו. הוא הפך דף במגזין סקס של הפיצוציות. דרך שלמה, הרמי של הטורקים והמסעדה עם הפוסטר של אתא-טורק, לנוה שאנן. לא התאפקתי והזמנתי שירו באתיופית. שני אריתראים בשולחן ליד התפלאו וקצת התאכזבו שהלכתי למדינה הלא נכונה. מהשירותים למטבח, עכברוש, וכמה שניות אחריו, אח שלו. סיימתי וביקשתי חשבון. נתנו לי מחיר של לבנים.

Che Ti Dice La Patria? / Ernest Hemingway

שלושה סיפורים אפריקאיים מדרום אתיופיה

1

בקונסו, הסתובבתי ברחוב ומצאתי איזה בר מקומי, נניח, או פשוט בית של מישהו/חדר (מבוץ, כמו רוב הבתים באיזור) שבו מגישים את האלכוהול הנורא המקומי. אחרי ששתיתי ודיברתי איתם קצת רציתי לצלם, וזאת שמולי כנראה מאוד לא רצתה, אז אחרי כמה סימונים לא מוצלחים שנועדו להביע שלא אצלם אותה, היא טעמה קצת מהמלח הגס שנמצא שם כדי להוריד את האלכוהול, ניגשה אלי, פתחה את הידיים שלי, ירקה עלהן את המלח, ואז הרימה לי קצת את החולצה ושיפשפה את היד שלה בבטן שלי.זהו, אחרי זה היא יצאה וצילמתי קצת. אני מקוה שהכל בסדר.

2

גם בקונסו (היינו שם ראש השנה, אז היה לי הרבה זמן להסתובב), הלכתי למיסה של יום ראשון בכנסיה (הכנסיה הזאת מבטון, אחד ממבני הבטון היחידים באיזור). המיסות פה נורא ארוכות, שלוש ארבע שעות. איכשהו די בהתחלה הכומר זיהה שאני זר, אז הוא סימן לי לצאת החוצה ושאל מי אני ואם אני מאמין והכל. אמרתי לו שאן והוא סירך אותי והזמין אותי ואמר שיקראו לי. חזרתי פנימה, היה מרתק. גם שקט, וגם ריקודים ושירים, צעקות ספונטניות של אמונה, דרשה וגם הטפה, של מטיף עם עוזר. חלק גדול מהזמן הצטרף אלי אחד מהכמרים, ישב לידי וכתב לי קצת באנגלית, מה קורה. ההצגה של המטיף ועוזרו היתה כנראה שחזור של המקרה בו ישו מגרש שד מאישה. הכומר שלידי וידא שאני מאמין שבכוחו של ישו לגרש שדים. אני מאמין, אבל זה מדכא אותי. חלק לא קטן מהמיסה הקלטתי סאונד, אבל לא הספקתי ללחוץ על הקלטה כשקראו לי לבמה והסברתי שאני מישראל ונולדתי יהודי ואני מאמין, אז זה יישאר לדמיון ולזכרון הדי גמיש. אחרי זה כולם מחאו לי כפיים כמו באלכוהוליסטים אנונימיים, וחזרתי שמח וטוב לב למקומי. בסוף הכומר תפס אותי בחוץ, קיבל אותי לקהילה והזמין אותי למיסות הבאות.

3

בדרך הלוך מארבע מינץ' לקונסו, האוטובוס עצר ליד כפר נידח, מה שקורה מדי פעם, כדי שילדים יוכלו לרוץ ולמכור מה שיש, צעצועי עץ או חרא של פרות לקטורת. קותי היתה ליד החלון, וילדה ראתה אותה והתרגשה, ואמא שלה נתנה לה לרוץ ולמשש את עורה הלבן. אחרי זה המשכנו, אבל החלטנו שזה מקום טוב לעניין העיקרי בטיול - לנסות למצוא את המקום הנידח ביותר שאפשר, ולישון שם אצל איזו משפחה. אז זכרנו את המקום וסימני דרך, ובדרך חזור ירדנו מהמיניבוס שם. הנהג היה די בשוק ולא כל כך האמין, וניסה לברר איתנו שוב ושוב לאן רצינו, אבל בסוף ויתר והשאיר אותנו שם. הילדים רצו והקיפו אותנו, שזה די רגיל, וגם הנערים ונערות ואימהות וגברים ורוב מי שראה. הלכנו קצת לנסות למצוא משפחה מאמצת. אחרי קצת זמן קותי נשארה עם התיקים ואני המשכתי, אז הם התפצלו וחצי הקיפו אותי וחצי אותה. הלכתי עד למה שנראה כמו המרכז, עם מבנה מרכזי (המשפחות מאורגנות בחצרות פרטיות שבכל אחת כמה מבני בוץ עגולים עם גג קש אלכסוני כמו שאפשר לדמיין ויהיה בתמונות ממקומות אחרים). המבנה המרכזי מלבני, כמו מבנה יותר נורמלי (מבוץ). עברתי מקומות שנראו פומביים, מקומות מפגש ואלכוהול כאלה, ומשפחה אחת קראה לי, אבל המשכתי עם הילד שהדריך אותי למבנה המרכזי, שמשמש כנראה כמרפאה, בית ספר ואולי גם כנסיה. אף אחד שם לא תקשר יותר מדי, אז חזרתי, והמשכתי עם קותי עד למשפחה שקראה לי. היו בחצר כמה נערים גברברים ששיחקו מעין שש-בש אפריקאי שקותי ראתה בארצות אחרות. ישבנו לידם עם התיקים, כולם עדיין מקיפים אותנו, כבר יותר משעה. מדי פעם היה ניסיון לתקשורת, בעיקר אחת שידעה כמה מילים באנגלית ושאלה מה זה? אף, מה זה? שפתיים וכו', ושתיים שלוש נשים שניסו להסביר לנו לתפוס איזה אוטובוס ולעוף משם. אחרי עוד כמה זמן באה מעין ביג-מאמא, שדיברה בקול אבל יותר בתנועות ורעשים מאשר מילים. קותי הלכה לטייל ונשארה קצת לשתות טייצ'ה, אלכוהול נורא, עם מי שהיה שם והלך איתה, ואני נשארתי מבועת עם השאר, ועם הביג-מאמא, שנשכבה לידי ושמה עלי יד כבדה. אחרי זה היא קמה, וקותי חזרה. נשארנו שם עוד הרבה זמן, חיכינו לאינטראקציה. בסוף החלטנו לנסות ולחלק חבילת סוכריות. הוצאנו את החבילה, ונתנו לילד שדחך יד, מתוך רצון שהוא יחלק. הוא הספיק לקרב אליו את החבילה בזמן שהמון קפצו עליה, כך שהחבילה ממש התפוצצה והסוכריות עפו באוויר ונפלו לאדמה. אז התנפלו עליהם וכל אחד לקח כפי יכולתו. הייתה אישה שליטפה את קותי והסתכלה גם עלי. פתחתי את הצווארון והראיתי לה שיש לי שיער גם בחזה, וגם הושטתי יד, אבל היא לא הסכימה לגעת בי. היו עוד כמה הזמנות מילוליות למחצה לעוף מהמקום, והיתה גם האישה שהזמינה את קותי לשתות, שהיתה צחקנית ונחמדה, ובעל הבית שבו ישבנו, כנראה, שהיה די אדיש אבל מתקדם ומנע מאנשים להתייחס אלינו יותר מדי כמו חיות. עבר הרבה הרבה זמן, אבל נראה היה שאף אחד לא מזמין אותנו במיוחד, והחלטנו שלא לכפות את עצמנו ולהתקפל. חזרנו לכביש ואחרי כמה זמן תפסנו מיניבוס. כמה ילדים ביקשו את הבקבוק מים שלי, שהיה מלא אבל הם צריכים את הבקבוק, וילד אחד לקח אותו דרך החלון, אבל אישה החזירה לי אותו. נסענו משם.

Day 1

הסתובבתי ברחובות אדיס אבבה. חוץ מהרחובות הראשיים, שהם די סלולים, יש פניות לכפרים, השכונות בפנים, שהן לא ממש סלולות. בתי עץ, פח, בוץ ובטון. מדי פעם עיזים, חמור או פר. צילמתי, אנשים די בסדר עם זה, ילדים רודפים, וכו'. כשנכנסתי למבוי אחד, בין כמה בתים, לצלם, היתה שם המשפחה, והתחילו לשאול אותי באנגלית די טובה למה אני מצלם. שזה טוב, טוב שיש עם מי לדבר. הסברתי שאני מצלם בשביל עצמי אבל אני אשמח לתת להם את התמונות ולצלם את הילדים והם היו די נחמדים, ועשיתי סשן לילדה אחת, ריטה, שעשתה צמות לאחותה הקטנה, ועוד ילדים. דיברתי עם אח שלה, דניאל, שקורא הרבה ודיבר על דיקנס ושלדון ואיזה וואלאס אחד שאני לא מכיר. אחרי זה הלכנו מחוץ לשכונה לבניין קומות די גדול עם חנות צילום, והזמנתי כמה הדפסות, למחר. חזרנו לבית שלהם, שלושה חדרים / חצי חדרים קטנטנים. אחד מטבח, בעיקר לאינג'רה, אחד לשינה - מיטת קומותיים רגילה, שעל כל מזרון בה ישנים שלושה אנשים, וסלון, עם ספה שבה יושנת אחות של הסבתא, חולת לוקמיה, שולחן, ארון עם טלוויזיה שלא עובדת כרגע, וספסל מזרון שעליו שמתי את התיק. הם הזמינו אותי לטייצ'ה, האלכוהול, ולארוחה, אינג'רה (לחוח שחור) ורוטב עגבניות חריף. דיברתי איתם הרבה, האמא שתחקרה אותי בהתחלה על התמונות עבדה בלבנון כמה שנים, דניאל אמר שכמעט בכל בית אחד הולך לעבוד באחת מארצות ערב, לבנון או בחריין או משהו. הם גם הזמינו אותי לקפה, מה שאומר שהילדה קולה אותו לאט לאט, טוחנת אותו עם עלי, ומרתיחה מים על גחלים. הם גם שאלו איפה אני אשן הלילה, והסברתי להם שאצלם. הם היו בסדר עם זה, אז זזתי לחפש את המסיון של אמא תרזה, וכשהגעתי היה די מאוחר כבר, אז אמרו לי לחזור מחר על הבוקר. חזרתי למשפחה, ודניאל עשה לי סיבוב בשכונה, כולל צילומי לילה של הכנסיה, כניסה למעין פאב עם כשלוש מאות אנשים להערכתו, כולם עם אותו קרף קטן של טייצה, שם הם לא רצו שאצלם, החנות הקטנה שליד, שמוכרת גאת, שהמוסלימים לועסים כל הלילה במשך הרמדאן, הוא אומר. כמה אנשים אכן היו במין חדרון בפנים, כפי הנראה יושבים ולועסים. ממול גם מעין פאב נורמלי, לא נכנסתי אבל מקודם טעמתי את הבירה והיא סבירה לגמרי. אחרי זה הלכנו לחברים שלו ונהננו מטקס התה, על שלוש כוסות הקפה, וכמעט נרדמתי, אחרי שלוש שעות שינה באתיופיאן אירליינס, שמגישים ארוחת ערב בטיסה, גם בשתיים בלילה. הוא ראה שאני נרדם אז רק עברנו אצל עוד חבר שלו, שם הוא הרשה לי לא לסיים את כוס הקפה השלישית. מאחר ובשמונה החשמל חזר (כפי הנראה יום כן יום לא, אם כי עד כה לא בדיוק כך) הטלויזיב אצל משפחות החברים פעלה, אבל בעיקר דיברנו. הרבה ג'יזסים על הקירות. חזרנו לבית שלו, הוא הכין מזרון נוסף בסלון בשבילי לבד. חוץ ממני ומהסבתא על הספה יש גם מזרון עליו ישנות שלוש מהאחיות. בסך הכל בדרך כלל עשרה אנשים בשני החדרים. נרדמתי חזק.

Day 3

המיסיון של אמא תרזה באדיס אבבה הוא המקום הכי נורא בעולם. בבוקר דיברתי עם ג'מבר, ילד בן 18, מאוד להוט ללימודים, עם רגל קטועה ופצע ברגל השניה, שלימד אותי את האלף-בית האמהרי. אחר כך דיברתי עם ג'טו, שלמד פילוסופיה באוניברסיטת אדיס אבבה ועכשיו לומד תיאולוגיה בקולג' הקתולי. היו לו רגשות עמוקים לישראל, וקצת שנאה לאיסלם. יש לו ידיים שרופות, אבל הוא אמר שהוא במסיון כי ממנים לו את השהיה כדי ללמוד. אז התחילה ארוחת הבוקר ואני הרגשתי שאני צריך לעשות משהו. הלכתי לחדר 4, שם היתה גם הנזירה הפולניה, ניגשתי אליה כדי לשאול מה אני יכול לעשות, והיא נזפה בי שאני מדבר עם הילדים הבריאים בזמן שעלינו לגשת אל העניים והמסכנים. הסכמתי איתה, והיא הסבירה לי קצת מה לעשות, לגבי שלושה אנשים. הלכתי אחריה לחדר רוקח וקיבלתי וזלין וכמה תרופות, למרוח בעיקר נגד פצעים, פצעי מיטה, נמק, התייבשות. ניגשתי לאדם זקן, חולה סרטן, הערמונית אני חושב. הוא היה מקופל, ערום חוץ מהסדין שמכסה אותו, עם גידול באשכים בגודל, צבע, צורה ומרקם כשל כבד של פרה שחוטה, אולי קצת יותר גדול. עיסיתי את הוזלין על הידיים והרגליים. הוא לא מדבר עברית, בקושי מתקשר בכלל, בעיקר דרך נאקות, אם כי הנזירה הצליחה לדבר איתו קצת קצת. כל תנועה, הזזת איבר, מכאיבה. הגוף חם מאוד, צמיגי, עם עור כמו שקית ניילון, שנושל ומתפרק על הכפפה תוך כדי עיסוי. ניסיתי להפוך אותו אבל זה נראה כואב מדי, ולא יכלתי. אחר כך עובד שם הרים והפך אותו, ולמדתי. יצאתי החוצה לנשום קצת. ניגשתי אל האדם השני, זקן, אני לא יודע במה הוא חולה אבל אני יכול להקיף את הרגל שלו בקלות ביד אחת. עיסיתי אותו, ויצאתי להפסקה. רציתי הכי קל שאפשר, שאוכל לחזור ולהמשיך. אז לא היה בי כוח לאינג'רה, והלכתי למסעדה של תיירים מהלונלי פלנט ואכלתי פיצה. אחר כך תפסתי מיניבוסים עד למיסיון השני של אמא תרזה, שהוא בית יתומים חולי אידס, שם יש בית ספר וגן משחקים ומרפאה, ודי נקי, עם בובות וצבעים רכים. יש שם יותר מתנדבים, כולל שלוש ישראליות. יש לי הרבה מה לכתוב על תקשורת בין-ישראלית, אבל בפעם אחרת אולי. לפחות זה משכיח הכל. חזרתי בארבע למיסיון, מלא עצבים ושחץ. הלכתי שוב לחדר 4, עיסיתי את האדם השלישי שהיא הסבירה לי עליו, הוא התבייש קצת ולא נראה מרוצה מזה, אז הפסקתי באמצע. הנזירה באה והסבירה לי איך לתת תרופות עם מים במזרק לפה, וניגשה אל חולה סרטן הערמונית כדי לשטוף אותו. עזרתי לה בלהגיש דברים, וגם החלפנו את הסדין. ניסיתי להחזיק מעמד, מה גם שאני די בטוח שאני האדם הכי חזק ואדיש בעולם, אבל כשעזרתי להרים אותו  בשביל הסדין החום האדיר שלו והצמיגות נגעו בי, המוח שלי התמלא באוויר של לפני התעלפות והגרון באוכל של לפני הקאה, וברחתי החוצה. החוץ זה מעבר בין בניינים של המסיון. עוברים שם כמה ילדים עם קביים, חולי נפש ועובדים עם סירים ובגדים, אבל יש שם אויר יחסית. הנזירה באה אחר כך לבדוק שאני בסדר, ואמרתי לה שאני עוד מעט חוזר. נחתי עוד קצת וחזרתי לעזור לה, היא סיימה לשים גזות על הפצעים והגידול ונתנה לי לסיים לסדר את המיטה. אחר כך נתתי תרופות והשקיתי עם המזרק חולה אחר, והלכתי לקחת עוד תרופות עבור חולה סרטן הערמונית. ניגשתי לתת לו אותן, אבל העובדים באו ושיחררו אותי.

מאה עורלות פלשתים

כ וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, אֶת-דָּוִד; וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל, וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו. כא וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶתְּנֶנָּה לּוֹ, וּתְהִי-לוֹ לְמוֹקֵשׁ, וּתְהִי-בוֹ, יַד-פְּלִשְׁתִּים; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-דָּוִד, בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם. כב וַיְצַו שָׁאוּל אֶת-עֲבָדָו, דַּבְּרוּ אֶל-דָּוִד בַּלָּט לֵאמֹר, הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ, וְכָל-עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ; וְעַתָּה, הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ. כג וַיְדַבְּרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל, בְּאָזְנֵי דָוִד, אֶת-הַדְּבָרִים, הָאֵלֶּה; וַיֹּאמֶר דָּוִד, הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ, וְאָנֹכִי, אִישׁ-רָשׁ וְנִקְלֶה. כד וַיַּגִּדוּ עַבְדֵי שָׁאוּל, לוֹ--לֵאמֹר: כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, דִּבֶּר דָּוִד. כה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה-תֹאמְרוּ לְדָוִד, אֵין-חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר, כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים, לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ; וְשָׁאוּל חָשַׁב, לְהַפִּיל אֶת-דָּוִד בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים. כו וַיַּגִּדוּ עֲבָדָיו לְדָוִד, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד, לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ; וְלֹא מָלְאוּ, הַיָּמִים. כז וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו, וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ, וַיָּבֵא דָוִד אֶת-עָרְלֹתֵיהֶם, וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ; וַיִּתֶּן-לוֹ שָׁאוּל אֶת-מִיכַל בִּתּוֹ, לְאִשָּׁה.

דוד: אביב זקהם

שאול: נורי אלעוקבי

עוד

Yata - painting

מיאטא, שצילמתי.

אצל רועי, רועי ולאון.

IDC

המרכז הבינתחומי הרצליה תוצאות שאלוני משוב – סמסטר 2- 2009

מר גלעד ליברמן
שם הקורס: מבוא להסתברות
מסלול: תרגול מבוא להסתברות קבוצה 1
מספר תלמידים: 35		מספר נוכחים: 22	מספר המשיבים: 22

_______________________________________________________________________________________________________________

חלק א': על הסטודנט

1. בכמה שיעורים נכחת 2. הערכתך לביצוע שלך בקורס 3. תיכנון השיעור 4. הצגת החומר

ממוצע	4.05		ממוצע	3.95		ממוצע	3.90		ממוצע	3.43
1-במיעוטם	1		1-חלש	0		1-לגמרי לא	0		1-לגמרי לא	1
2-בחלקם	2		2-בינוני	0		2-לא כל כך	0		2-לא כל כך	3
3-ברובם	0		3-סביר	5		3-די	8		3-די	6
4-כמעט בכולם	11		4-טוב	13		4-מאוד	7		4-מאוד	8
5-בכולם	8		5-מצוין	4		5-ביותר	6		5-ביותר	3

חלק ב': על הקורס והמורה

5. התייחסות המתרגל אל התלמידים 6. הערכה כוללת למתרגל

ממוצע	4.38		ממוצע	3.62
1-חלש	0		1-חלש	2
2-בינוני	0		2-בינוני	1
3-סביר	4		3-סביר	4
4-טוב	5		4-טוב	10
5-מצוין	12		5-מצוין	4

שם המתרגל: מר גלעד ליברמן

שם הקורס : מבוא להסתברות

7. מה היו האספקטים הטובים ביותר בתרגיל?

* המתרגל מסביר בשפה פשוטה להבנה, ומאוד ברור

* המתרגל מובן

* שאלות דומות לש.ב, רלוונטיות להבנה, מוסברות בפשטות יחסית (לטובה)

* המתרגל חזר באופן יסודי על הנלמד בשיעור

* מיקוד החומר והצגת השיטות לפתרון התרגילים

* קבוצה מצומצמת

* אוירה טובה, לא הייתה אובר קומפליקציה של החומר, הכל היה נהיר

* עובר בצורה מהירה ותכליתית על החומר

8. הצעות לשיפורים בתרגיל:

* אין מה לשפר הכל מעולה

* חסר תרגולים במהלך התרגול

* פחות דילוגים על המובן מאליו

* לעשות חוברת תרגילים רלונטית לקורס ולא חוברת תרגילים של מנהל עסקים

* תיאום בין המתרגלים - גלעד לא כותב את ש.ב

* השוואת רמה בין תרגולים + חומר מועבר בהם

* יותר סדר

9. הערות והשגות שיש ברצונך להוסיף:

* מתרגל טוב מאוד!

* האם עבר אישפוז?

* לא קשה למצוא מתרגל טוב יותר..

* קחו בחשבון שאנשים לא יודעים את החומר, ויהיה יותר טוב לכולם

* מתרגל טוב. מעביר את החומר בצורה ברורה. גורם לסטודנטים לחשוב.

* המתרגל לא ברור כל כך, לא מעביר את החומר באופן ברור

* המתרגל מאוד חלש, לא מעביר את החומר בבהירות, כאילו לקחו סטודנט בינוני שעבר על השיעור לפני התרגול. רמה אחרת בן המרצה והמתרגל השני.